השבת פרשת וירא ט"ו בחשון הוא יום ההילולא של מרן רבי אברהם ישעיה קרליץ ב"ר שמריהו יוסף זי"ע בעל החזון איש שנפטר בט"ו חשון תשי"ד ולא השאיר אחריו זרע של קיימא

העיד רבי אברהם ישעיה על עצמו: "התורה שבעל פה נשארה כמות שהיא… אלא בכל דור ודור הקב"ה יושב עם חכמי תורה וממשיכין יחדיו לכתוב אותה".
זוהי בחינתו של ה"חזון איש", שהכין את עצמו לכך על ידי התמדתו המופלגת בתורה ושקידתו עליה בכל רגע, ביראתו הקודמת לחכמתו, ושמחת היגיעה – שכרו.
נולד בקוסובה בארץ ליטא בשנת תרל"ט לאביו רבי שמריהו יוסף קרליץ, רבה של קוסובה, רבי אברהם ישעיה בקש בקטנותו רק לשבת באוהלה של תורה וללמוד תורה לשמה. אחרי שראה המלמד הפרטי שלקח אביו עבורו כיצד עולה העילוי הקטן בקניין התורה במהירות עצומה, החזירו לאביו. אביו קבע איתו שיעור בכל יום, ובשאר שעות היום ישב הילד בבית המדרש לבדו ועסק בתורה.
ביום הבר מצווה, נדר רבי אברהם ישעיה נדר, שילמד כל ימיו תורה לשמה. למרות ניסיונות החיים, במשך ששים ושתים השנים הבאות קיים את נדרו במלואו.
מאז ועד שבא בברית הנישואין ועבר לגור בעיר קויידאן, המשיך לעמול בתורה, למד שיעור יומיומי עם אביו ועם חברותא בבית המדרש, כמובן ברמה גבוהה יותר. בגיל שבע עשרה למד בצוותא עם אחיו הגדול רבי מאיר קרליץ ועם רבי אברהם יעקב קווינט במשך שש שעות רצופות. כשהיו מתקשים בדברי התוספות וכדומה, היה כל אחד מהם פותח ספר תהלים ומתפלל שהקב"ה יפתח את עיניהם בתורת אמת.
בפרק זה נתקף בחולשה, כמו שקרה לה'חפץ חיים' בצעירותו, ובעצתו של הרופא למד במתינות במשך שנה עד שחזר לאיתנו. בימים ההם התחיל רבי אברהם ישעיה להעלות על הכתב את חידושיו ולשלוח אותם לירחונים התורניים: "הפלס" ו"המאסף", שהופיעו בוילנא ביוזמת רבי יצחק בלאזר. הוא חתם את שמו בכינוי "אי"ש מקוסובה", כוונת המילה אי"ש היא אברהם ישעיה. באמצעות כתבים אלה נתפרסם שמו כגאון בישראל, ורבי חיים עוזר מוילנא אמר עליו: "כבר עכשיו ההשגחה מכשירה מאור בשביל הדור הבא".
בשנת תרע"א, בהיותו בן שלושים שנה, הוציא את ספרו הראשון "חזון איש", על הלכות אורח חיים, נדה וענייני קודשים, שקנה לו שם עולם. ניכרת בו שיטתו המיוחדת, שהיתה כמו דרכו של הגר"א, הדוחה את הפלפולים, והולך בעומק הפשט להוציא הלכה ברורה ואמיתית. במשך ימי חייו, הנחיל רבי אברהם ישעיה לדורות את כתבי "חזון איש", המכילים כ"ג כרכים. בנוסף לזה הוציאו מעזבונו אחרי פטירתו "קובץ אגרות", מכתבים על עניינים שונים, וספר "אמונה וביטחון" בענייני השקפה.
במלחמת העולם הראשונה גלו ה"חזון איש" ואשתו לכמה מקומות. בעיר סטויבץ, הוא כתב (בסוף חידושיו לגמרא עירובין): "חידוש זה חידשתיו במרתף בסטויבץ, כשהתעופפו כדורי מות ממעל לראשי". שם הוא קבל תואר "רב" למשך שנה, כדי שישתחרר מחובת הגיוס לצבא הרוסי. אחרי כן עבר למינסק, עיר שאליה הגיעו גדולי תורה כמו רבי חיים מבריסק ובנו רבי וולויל סולובייצי'ק, הסבא מסלובודקה, ורבי ירוחם מיר.
אחרי המלחמה כשירד על רוסיה מסך הברזל הבולשביקי, חזר רבי אברהם ישעיה במאמצים רבים לליטא, ובשנת תר"פ הגיע לוילנא, שם התגורר שלש עשרה שנה עד שעלה לארץ ישראל. בתקופה זו הוציא עוד שלשה כרכים של "חזון איש" (על עניני מוקצה, עירובין, גיטין וקידושין). בכל פעם שהדפיס ספר חדש גרם לו הדבר שמחה עילאית, וכך התבטא: "כשספר שלי יוצא לאור עולם, אני שמח מאד, כאדם המוליך את בנו לחופה". כיוון שהיה חשוך בנים, כוונתו היתה מעומק לבו.
בוילנא היו לו קשרים הדוקים עם רבי חיים עוזר גרודזנסקי, רבה של וילנא, שהעריך מאד את ה"חזון איש" והתייעץ אתו בענייני דיומא. גם רבי משה בלוי, שלוחה דרבנן דירושלים, נקשר אליו בידידות.
בשנת תרצ"ג עלה רבי אברהם ישעיה לארץ הצבי. בתחילה גר בתל אביב, אחרי שלשה שבועות עבר לדירה בת שני חדרים בבני ברק, ושם בבני ברק השתקע עד ליומו האחרון. שינוי המקום השפיע עליו שינוי בהליכות חייו – עתה חדל להסתתר, והתחיל לשאת בעול הציבור.

מעונו נהפך לתל תלפיות לכל יהודי – מחכמי הדור עד לאלמנה עלובה. ביתו היה פתוח לכל אדם ובכל שעה. כאשר הוא ראה פרצה בחומת הדת, התגבר רבי אברהם ישעיה כארי לסתום אותה, כגון השימוש בחשמל בשבת, או "היתר המכירה" בשמיטה.
השפעתו גדלה עד שתוך זמן קצר נחשב ה"חזון איש" כגדול הדור. לא רק כעמוד ההלכה למעשה אשר פנו אליו, אלא גם כעמוד החסד וההדרכה לבני תורה. נהרו אליו מכל החוגים. ידוע שרופאים מומחים התפעלו מידיעותיו אף שמעולם לא למד בספרי רפואה, והכרעתו הצילה אנשים ממוות.
היה בידידות עם האדמו"ר מויז'ניץ, רבי חיים מאיר הגר. פעם יצא הרבי מביתו של ה"חזון איש" ואמר בהתלהבות: "הוא הרי אורים ותומים ממש!" פעם הסטייפלר, רבי יעקב ישראל קנייבסקי, נכנס אליו בשעה מאוחרת בלילה לשאול משהו, ונדהם לראות את ה"חזון איש" שקוע בלימודו ומעין עטרה של אור מקיפה אותו.
גם בענייני הזמן, רבי אברהם ישעיה דיבר באספקלריא המאירה. כשקמה המדינה בשנת תש"ח, הוא אמר: "אין זו אתחלתא דגאולה, אלא סיפא דגלות".
בליל שבת קודש, ט"ו בחשוון, כבה אורו, והוא בן שבעים וחמש שנים. בשעה שתיים אחרי חצות לילה, העיר ה"חזון איש" את הבחור שישן בחדרו ואמר לו שאינו חש בטוב. הבחור חיפש את התרופה בחושך, ברם לא מצא אותה במקומה. מיד הוא העיר את הסטייפלר שישן בחדר הסמוך, וכאשר הוא הבחין שמצבו כה חמור, הוא הדליק את החשמל בלי כל היסוס כדי לחפש את התרופה, וציוה לבחור לרוץ להביא את הרופא הפרטי של ה"חזון איש". אולם, נשמתו נסתלקה לגנזי מרומים בטרם הגיע הרופא, בשעה שהסטייפלר נותר אתו לבדו.
ביום ראשון נטמן גדול הדור בבית החיים בבני ברק, כשאלפים הלכו אחרי מיטתו. זכותו יגן עלינו אמן.

(על פי הספר "קדושים אשר בארץ המה")